Ho scritto
Ho scritto parole di pietra per intenerire il cuore di corteccia del mio silenzio e ho taciuto parole d'unione perché fosse il cielo a indicarmi la via. La salita è sempre solitaria e la parete non è adatta al canto del profeta. Solo un passo zoppo e poco discreto porta all'ascolto della voce nel tronco cavo del sogno. כָּתַבְתִּי דִּבְרֵי אֶבֶן כְּדֵי לְרַכֵּךְ אֶת לֵב קְלִפָּה שֶׁל הַדְּמָמָה שֶׁלִּי וְשָׁתַקְתִּי דִּבְרֵי אִחוּד כִּי הָיָה זֶה הַשָּׁמַיִם שֶׁיַּצְבִּיעוּ לִי עַל הַדֶּרֶךְ הַעֲלִיָּה תָּמִיד בּוֹדְדָה וְהַכִּיר אֵינוֹ מַתְאִים לְשִׁירַת הַנָּבִיא רַק צַעַד כוֹשֵׁל וְקָצָת בּוֹלֵט מֵבִיא לְהַאֲזָנָה לַקוֹל בְּגֶזַע הַחָלוּל שֶׁל הַחֲלוֹם J'ai écrit des mots de pierre pour attendrir le cœur d'écorce de mon silence et j'ai tu des mots d'union pour que ce soit le ciel à me montrer le chemin. L'ascension est toujours solitaire et la paroi n'est pas adaptée au chant du prophète. Seulement un pas boiteux et